פוסט: נתנאל סמריק והוצאת קונטנטו דה סמריק מגישים ראיונות עם חתני פרס ישראל

ממוצע זמן קריאה: 3

נתנאל סמריק והוצאת קונטנטו דה סמריק מגישים ראיונות עם חתני פרס ישראל

ממוצע זמן קריאה: 3 דקות

אנשים עם סיפורים אישיים מדהימים עולים ובאים במעלית, נכנסים ויוצאים לתוך בית היציאה לאור קונטנטו דה סמריק של המוציא לאור נתנאל סמריק. הם הולכים לאולפן, מתראיינים מול המצלמות, התאורה ויוצאים לאור עם סיפורים מרתקים. חלקם מצטרפים ב-zoom . היום הדיגיטל הוא המלך, גם בווידאו ובאולפני הדיגיטל, וסמריק מבין את זה.

נתנאל סמריק, כל הניסיון שצברת במאות תוכניות טלוויזיה שיצרת, עד כמה הוא מסייע לך היום בעידן החדש, או שאולי דווקא עומד לך לרועץ?
 

"ראיון הוא ראיון הוא ראיון. פעם כל מפגש התרחש פיסית פנים אל פנים באולפנים גדולים. צוותי ענק. היום, העידן החדש מאפשר גמישות אין סופית בהפקה כשלמעשה אנו מסייעים לכל גיבור של סיפור להקים מיני אולפן טלוויזיה ולשדר אלינו בZoom – או ווידאו מהסטודיו שלו, כאשר אז כתמיד הסיפור והקסם שנותר בראיון האישי הוא המרכז."

סמריק זכה לארח שורה ארוכה של חתני פרס ישראל שבחרו לספר את סיפורם האישי דווקא באולפן של קונטנטו דה סמריק, חברה שנוסדה עם נפילת התאומים בניו יורק ויצרה מאות תוכניות טלוויזיה . כעת הוא חוזר אל שניים הזכורים לו היטב.

מתוך הראיון שקיים נתנאל סמריק עם ארז ביטון
 

מצטרף אלינו עכשיו הסופר והמשורר ארז ביטון. שלום לך ארז.

"שלום וברכה, נתנאל".

זקק ברשותך רגע אחד. הרגע הכי מטלטל שאתה זוכר בחיים.
 

"היו לי מספר רגעים כאלה. רגעים של התרוממות רוח. אשתי עמדה ללדת. לא היה אז סאונד בהיר, מבהיר, בכלל חשבנו שתיוולד ילדה. נזקקה להתערבות כירורגית לניתוח קיסרי עם הרבה מאוד חרדה והרבה מאוד פחד. חיכיתי בחוץ, אשתי בפנים. אחרי כחצי שעה יוצאת האחות ואומרת לי: "מר ביטון, מזל טוב יש לך בן. בוא תיגע לו בראש. הנה הוא פה בעגלה". כמו יש מאין, קודם לא ידעתי שצפוי לי בן. מה צפוי לי? והינה פתאום הרגע המכונן שיוצר תהליך לכל החיים של מפגש אינסופי עם בן שלא ידעת בכלל שהוא בתכנון".

הצלחת על לוח הדימיון לראות אותו?
 

"אני נגעתי בראשו, ראש חם, ראש רך. העברתי בעדינות בעדינות את אצבועותיי על פניו. לימים אני כתבתי לו שיר שקראתי לו 'הסדר עם בן בכור', שתלמד לשחק על שפת עיניי כמו במגרשים מוכרים בלי הפחד של מאורות אפלות אלמד אותך בתמורה להתהלך עם החושך כמו עם ידידים ולא תצטער בני".

אתה למדת להתהלך בחושך בלי להצטער?
 

"האירוע השני המכונן במובן הלא טוב של המונח הוא ברגע הפציעה שלי בגיל 10 וחצי שנפצעתי מפצצה שהסתובבה בלוד בשנות החמישים, שנים של מסתננים. מצאנו אותה ליד הבית, לא ידענו שזאת פצצה והיא התפוצצה ובבת אחת הייתי צריך לעבור לעולם של מישוש, של מגע, של שמיעה, של תחושות מסוג אחר לגמרי". 

 

אתה זוכר את התמונה האחרונה שראית לפני הפיצוץ?

"התמונה האחרונה הייתה קולנוע, ערב יום חמישי, קולנוע תרבות בעיר לוד, קולנוע חדש. אנחנו ילדים בני עשר עוזרים להכניס כיסאות לתוך הקולנוע ובתמורה נותנים לנו לצפות בסרט ללא תמורה. טרזן מדהים, מלא תנועה, מלא צבע, קופץ ממקום למקום. למחרת ביום שישי, היום של התאונה, כבר לא ראיתי ועברתי לעולם אחר. אבל בצדק אתה שאלת מהי התמונה האחרונה? כי הצטברו בתוכי הרבה מאוד תמונות. 
 

"עד גיל 10 אתה רואה בלי סוף. וכשאתה ילד נמרץ וילד יחף וילד שמטפס על עצים והולך בג'בלאות ובתוך פרדסים של העיר לוד וקוטף סברס ונכנס לקולנוע ורואה קולנוע מעל העץ שמחוץ לקולנוע כי 'קולנוע החמישה' בעיר לוד לא היה לו גג ולא היה לנו כסף להיכנס – כל המראות האלה מצטברים. ואז אני כותב את השיר 'כשהייתי ילד של אור".

לכתבה המלאה על פעילותו של נתנאל סמריק היכנסו 

החדשים שלנו

השאירו תגובה למערכת

השאירו תגובה

צרו קשר

מאמרים נוספים

נשמח לשיתף הדף שלנו :-)

Exit mobile version