פוסט: הסופר עמוס עוז הלך לעולמו

יורם קראוס: מודל לחדשנות ותרומה לקהילה

ממוצע זמן קריאה: 3 דקות

קרא עוד »
ממוצע זמן קריאה: 5

הסופר עמוס עוז הלך לעולמו

ממוצע זמן קריאה: 5 דקות

הסופר עמוס עוז הלך לעולמו בגיל 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן. עוז מגדולי הסופרים הישראלים בכל הזמנים, חתן פרס ישראל והסופר הישראלי הנקרא ביותר בעולם, התפרסם בכל רחבי הגלובוס. ספריו תורגמו לכ-40 שפות ובמהלך שנותיו זכה בעשרות פרסים ספרותיים. 

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939 – 28 בדצמבר 2018) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בשנות ה-60, עת פרסם את הרומנים הראשונים שלו, נחשב עוז כאחד הבולטים שבסופרי "דור המדינה". במאה ה-21 הוא נחשב על ידי רבים לאחד מבכירי הסופרים בישראל. הגותו עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד למותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות. בנוסף לספרי סיפורת רבים פרסם מאמרי דעה בעיתונים וספרי עיון.

נולד בשם עמוס קלוזנר (נהגה לעיתים: קְלַאוּזְנֶר, קְלוֹיזנֶר) בירושלים למשפחת משכילים רוויזיוניסטים ידועה. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית ועבד בספרייה הלאומית. אמו, פניה לבית מוסמן, למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פראג וובאוניברסיטה העברית בירושלים. דודו של אביו, פרופ' יוסף קלוזנר, היה ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ולימים מועמד תנועת החרות לנשיאות מול חיים ויצמן. סבו מצד אמו פניה היה בעל טחנת קמח בעיר רובנו שבאוקראינה של היום, ועלה ארצה בשנת 1934. אמו התאבדה כשהיה בן 12.

גדל בשכונת כרם אברהם בירושלים. בכיתה ב' למד אצל שכנתו המשוררת זלדה. אף על פי שמשפחתו הייתה רחוקה מהדת ובזה לאי-רציונליות שייחסו לה, למד עוז בבית הספר העממי הדתי "תחכמוני", כי החלופה הייתה לימודים בבית החינוך לילדי עובדים, מוסד בעל רוח סוציאליסטית, שהיה שייך לתנועת העבודה, ולכך התנגד אביו נחרצות מסיבות ערכיות-פוליטיות. חלק מלימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה העברית רחביה.

בגיל 14 וחצי עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, שם הפכה משפחת חולדאי למשפחתו המאמצת, והוא חי חיי קיבוץ מלאים בשנים 1954–1985. שירת בצה"ל בגדוד 50, אז חלק מחטיבת הצנחנים, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית.

פרט לכמה פרסומים קטנים בעלון הקיבוץ ובעיתון "דבר" לא פרסם דבר עד גיל 22, ואז החל לפרסם סיפורים. קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" פורסם בשנת 1965. הרומן הראשון שלו, "מקום אחר", יצא לאור בשנת 1966 ומאז לא הפסיק לכתוב ופרסם ספר אחד לערך בכל שנה בהוצאת "עם עובד". בשנת 1988 עזב את הוצאת "עם עובד" ועבר להוצאת "כתר", כיוון ששם קיבל חוזה ייחודי המעניק לו שכר חודשי קבוע ללא קשר לתדירות פרסומיו.

עוז פרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב"ידיעות אחרונות", "דבר", "הארץ" ו"ניו יורק טיימס". היו שהגדירוהו כ"דובר הרהוט ביותר של השמאל". היה חבר האקדמיה ללשון העברית.

דעותיו ומעורבותו הפוליטית

עמוס עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בישראל, מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, והדבר מתבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור עיתונאי רב. ראשית פעילותו הציבורית הייתה בתחילת שנות ה-60, כשהיה פעיל בקבוצת "מן היסוד" הסוציאל-דמוקרטית, שתמכה בפנחס לבון במאבקו נגד דוד בן-גוריון על רקע "העסק הביש" והתנגדה לריכוזיות הממלכתית שלו.

עוז היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד ובמחנה של"י והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו". היה מזוהה במשך שנים רבות עם מפלגת העבודה והיה מקורב למנהיגה שמעון פרס שאף נהג להתייעץ עם הסופר לגבי כתביו, אך בשנות ה-90 הסיר את תמיכתו מ"העבודה" ועבר אל מרצ, שעם מנהיגתה שולמית אלוני ניהל קשרים טובים וקרובים. בשנותיו האחרונות הגדיר את מפלגת העבודה כמפלגה ש"בעיניי כבר כמעט לא קיימת". בבחירות לכנסת ה-16 שהתנהלו בשנת 2003 הופיע עוז בתשדירי הבחירות של מרצ וקרא לציבור להצביע לה. לקראת הבחירות לכנסת ה-17 מוקם עוז במקום ה-116 הסמלי ברשימת מרצ. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 מוקם עוז במקום ה-115 ברשימת התנועה החדשה מרצ לכנסת. עוז נמנה עם מנסחי יוזמת ז'נבה באוקטובר 2003. הוא תמך בתחילה במבצע עופרת יצוקה אולם עם התמשכות המבצע נסוג מתמיכתו וגינה כמה מן הפעולות שנעשו על ידי צה"ל כפשעי מלחמה וקרא למצות את הדין עם האחראים.

עמדותיו של עוז היו יוניות מובהקות בתחום המדיני וסוציאל-דמוקרטיות בתחום הכלכלי-חברתי. חרף התנגדותו למפעל ההתנחלות כבר מתחילתו אמר בביקורו בעפרה, שהתנגד לעלייתה על הקרקע ויתנגד להורדתה אפילו אם יצטרכו להמתין לריבונות היהודית 200 שנה.

ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם, יחד עם יהודה עמיחי, א. ב. יהושע ועמוס איילון, מכתב בניו יורק טיימס, בו הפצירו הסופרים ביהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.

בנאומו בעצרת "שלום עכשיו" בשנת 1989 כינה את תנועת הכהניסטים ודומיהם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

בין השאר אמר:

מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'… עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה… הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה

עוז היה בין המברכים הראשיים על הסכמי אוסלו וההידברות עם אש"ף ב-1993. בנאומיו ובמאמריו תוקף עמוס עוז את השמאל הלא-ציוני, "עד כדי התבטלות עצמית" כלשונו, ומדגיש את היותו ציוני.

לקראת בחירות 2001 פרסמה קבוצת פעילי שלום, ועוז בתוכה, מודעה בולטת בעיתון "הארץ", בה שללו את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל, "כי פירוש הדבר יהיה חיסולה של מדינת ישראל… שיבה גורפת של פליטים פלסטינים לישראל סותרת את עקרון זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי".

בשנת 2002 אמר:

צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.

באותה שנה אמר:

…הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים – טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.

באחד מנאומיו אמר עוז: "אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית." על בסיס הציטוט הזה הוקם באחד מביקוריו בארצות סקנדינביה 'מסדר הכפית', שחבריו נוהגים לתלות על בגדיהם כפית קטנה. רווחי המסדר משמשים למענק לאנשים ולפרויקטים שתורמים לחברה ברוח המסדר: "בעד סובלנות, נגד פנאטיות".

במרץ 2011 שלח עוז למרוואן ברגותי, היושב בכלא הישראלי באשמת רצח חמישה ישראלים ומעורבות בטרור, את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך" כולל הקדשה אישית, שכתב בה: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". לנוכח ביקורת בחוגי הימין על המעשה, הסביר עוז שעשה זאת מפני שהקריאה בספר עזרה לערבים רבים לראות את כוונותיו של הצד הישראלי, כיוון ש"הרומן הוא ההיסטוריה האישית והעמוקה של המשפחה שלי, אבל הוא בעיקר מספר את סיפורה של הציונות, את סיבותיה ומקורותיה".

במאי 2014 אמר: "'תג מחיר' ונוער הגבעות הם כינויים מתוקים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה: קבוצות ניאו נאציות עבריות. אין שום דבר בעולם שהניאו נאצים עושים והקבוצות האלה לא עושות פה למיעוט."

בנובמבר 2015 הודיע כי לא יופיע יותר באירועים שמארגן משרד החוץ בשגרירויות ישראל. זאת, במחאה על מדיניות הממשלה.

עוז היה נשוי לנילי, חברת הקיבוץ, בתו של ספרן הקיבוץ. לזוג שלושה ילדים. בנותיו, פניה עוז-זלצברגר וגליה עוז עוסקות אף הן בכתיבה ספרותית. בנו הצעיר דניאל הוא מוזיקאי ומשורר. מספר שנים לאחר הולדת בנו, עזב עוז את הקיבוץ מפאת מחלת הקצרת שבה לקה הבן, והמשפחה עברה לערד. בשנותיו האחרונות התגורר בתל אביב.

עוז נפטר ב-28 בדצמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהוא בן 79.

החדשים שלנו

השאירו תגובה למערכת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

השאירו תגובה

צרו קשר

מאמרים נוספים

נשמח לשיתף הדף שלנו :-)

Exit mobile version