לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol" (ג'ודאו-איספניול), ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת.

לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", והיא נכתבה באלפבית עברי או לטיני. בעבר, המונח לאדינו היה לשפה ששימשה לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

מקורה של הלאדינו בניב קסטיליאני של הספרדית במאה ה-15, שבו דיברו יהודי ספרד. הם שילבו בשפה המקומית גם יסודות בעברית ובארמית. אחרי גירוש יהודי ספרד ב-1492, והגירתם לרחבי האימפריה העות'מאנית, הפכה הלאדינו לשפה יהודית נפרדת, שדוברה בעיקר על ידי יהודי אנטוליה וחבל הבלקן, לרבות ולאכיה. גם בקרב יהדות מצרים, ארץ ישראל, מרוקו ותוניסיה היו דוברי לאדינו. יהודי מרוקו דיברו בדרך כלל בניב מיוחד של הלאדינו ששמו חכיתיה, אך לרוב המגורשים שהיגרו לחלקיה הערביים של האימפריה העות'מאנית עברו לדבר בערבית יהודית על ניביה השונים, בדומה ליהודים שחיו שם קודם לכן, ולא שימרו את הלאדינו.

בקהילות המגורשים במערב אירופה (הולנד, בריטניה, צרפת וכולי) לא דיברו לאדינו כי אם קסטיליאנית ופורטוגזית (שנכתבו באלפבית לטיני), ומאוחר יותר עברו לשפת המדינה, אך קיימים שם שימושים ליטורגיים מעטים בלאדינו כדוגמת תרגום ההפטרה לתשעה באב.

בשואה נמחו קהילות יהודיות דוברות לאדינו בעיקר באזור הבלקנים ובראשן קהילת העיר סלוניקי, שנקראה ירושלים דבלקן, והלאדינו כמעט נכחדה מאזורים אלו. דוברי לאדינו מטורקיה ומבולגריה שעלו ארצה, הושפעו בשנותיה הראשונות של המדינה מתרבות "כור ההיתוך" ועברו לדבר עברית; ילדים מבתים דוברי לאדינו (כמו גם מבתים דוברי שפות אחרות) נטו להתבייש בהוריהם "הגלותיים" ולא למדו לדבר כראוי בשפה כיום הם מתגעגעים ללאדינו וחוזרים לדבר השפה הכל כך אהובה.

לכתבה על פועליו של שלמה ונטורה באתר אונו ניוז ononews