בשנים האחרונות, מערכת הבריאות הציבורית בישראל מתמודדת עם משבר מתמשך שהולך ומחריף. תורים ארוכים לניתוחים, מחסור בכוח אדם, צפיפות בלתי נסבלת בבתי החולים ותשתיות מתיישנות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית של מערכת הבריאות. זו הדעה שלי, וכנראה גם של רבים אחרים, שהמשבר הנוכחי לא היה בלתי נמנע, אלא תוצאה ישירה של הזנחה מתמשכת ומדיניות כלכלית בעייתית.
שחיקה מתמשכת בתקציבי הבריאות
אחד הגורמים המרכזיים להידרדרות מערכת הבריאות הציבורית הוא השחיקה המתמשכת בתקציבי הבריאות. על פי נתוני משרד הבריאות, ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל עומדת על כ-7.5% מהתמ"ג, נמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD העומד על כ-9%. המשמעות היא פשוטה: פחות משאבים למערכת שצריכה לטפל באוכלוסייה שהולכת וגדלה.
במקביל, חלקה של ההוצאה הפרטית לבריאות מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות עולה בהתמדה, ומגיע לכ-35%, אחד הגבוהים בקרב מדינות המערב. נתון זה מצביע על הפרטה זוחלת של שירותי הבריאות, כאשר אזרחים רבים נאלצים לפנות לרפואה פרטית כדי לקבל טיפול מהיר ואיכותי.
מחסור חמור בכוח אדם רפואי
ישראל סובלת ממחסור הולך וגובר ברופאים ואחיות. שיעור הרופאים לנפש בישראל עומד על כ-3.1 ל-1,000 נפש, מתחת לממוצע ה-OECD העומד על 3.5. המצב באחיות חמור אף יותר, עם 5 אחיות ל-1,000 נפש, פחות מחצי מהממוצע במדינות המפותחות.
לאור העומס הבלתי נסבל, שכר שאינו תואם את רמת ההשכלה והאחריות, ותנאי עבודה קשים, רבים מאנשי הצוות הרפואי בוחרים לעזוב את המערכת הציבורית לטובת הפרטית, או אף להגר לחו"ל. התוצאה היא שחיקה מתמשכת של הצוותים הרפואיים הנותרים, ופגיעה באיכות השירות.
תשתיות מיושנות ועומס בלתי נסבל
בתי החולים בישראל פועלים בתפוסה של 94% בממוצע, שיא עולמי שמשמעותו היא שכמעט כל המיטות תפוסות כל הזמן. במדינות מפותחות אחרות, התפוסה הממוצעת נעה סביב 75%, מה שמאפשר גמישות במקרי חירום וטיפול מיטבי. הצפיפות הבלתי נסבלת מובילה לא רק לפגיעה באיכות הטיפול, אלא גם לעלייה בשיעור הזיהומים הנרכשים בבית החולים, תופעה שגובה מחיר כבד בחיי אדם ובמשאבים.
בנוסף, רבים מבתי החולים בישראל פועלים במבנים ישנים שאינם מותאמים לדרישות הרפואה המודרנית, עם תשתיות שלא שודרגו במשך עשרות שנים. ההשקעה בתשתיות רפואיות בישראל נמוכה משמעותית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, דבר שמקשה על אספקת טיפול רפואי ברמה הנדרשת.
אי השוויון במערכת הבריאות
אחת התוצאות המדאיגות ביותר של המשבר במערכת הבריאות היא העמקת אי השוויון. מחקרים מראים כי תוחלת החיים של תושבי הפריפריה נמוכה בכשנתיים מזו של תושבי המרכז, וזמני ההמתנה לטיפולים רפואיים ארוכים יותר. בנוסף, האפשרות לרכוש ביטוחים משלימים ופרטיים יוצרת מערכת בריאות דו-שכבתית, בה אלו שידם משגת מקבלים טיפול מהיר ואיכותי, בעוד שהשכבות החלשות נאלצות להסתפק במערכת ציבורית הקורסת תחת העומס.
האם המשבר היה בלתי נמנע?
התשובה הקצרה היא לא. המשבר במערכת הבריאות הציבורית הוא תוצאה ישירה של החלטות מדיניות שהתקבלו לאורך השנים, ובראשן קיצוצים תקציביים מתמשכים והעדפה של שיקולים כלכליים קצרי טווח על פני ראייה מערכתית ארוכת טווח.
בעוד שחוק ביטוח בריאות ממלכתי שנחקק ב-1994 היה אמור להבטיח סל שירותים רחב ושוויוני לכל אזרח, השחיקה המתמשכת בתקציבי הבריאות והיעדר עדכון אוטומטי של עלות הסל הובילו למצב בו המערכת מתקשה לספק את השירותים הבסיסיים ביותר.
מה הפתרון?
הפתרון למשבר במערכת הבריאות מחייב שינוי תפיסתי עמוק והשקעה משמעותית. ראשית, יש להגדיל את תקציב הבריאות לרמה המקובלת במדינות מפותחות, לפחות 9% מהתמ"ג. שנית, יש לפעול להגדלת כוח האדם הרפואי באמצעות הגדלת מספר הלומדים ושיפור תנאי העבודה והשכר של הצוותים הרפואיים.
בנוסף, נדרשת השקעה משמעותית בתשתיות, הן בבתי החולים והן בקהילה, והרחבת מערך הרפואה המונעת שיכול לחסוך משאבים רבים בטווח הארוך. לבסוף, יש לפעול לצמצום אי השוויון במערכת הבריאות באמצעות הגדלת המשאבים המופנים לפריפריה והגבלת ההפרטה הזוחלת.
סיכום
המשבר במערכת הבריאות הציבורית אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של מדיניות כלכלית וחברתית שהעדיפה שיקולים קצרי טווח על פני השקעה במערכת בריאות חזקה ושוויונית. השאלה האמיתית אינה האם ניתן לפתור את המשבר, אלא האם קיים הרצון הפוליטי והציבורי לעשות זאת. בריאות הציבור אינה מותרות, אלא זכות בסיסית וחיונית לחוסנה של החברה כולה.
