שחמט – התפתחות ומקורות מאת בוריס דחוביץ
שמי בוריס דחוביץ' ובין עיסוקיי הרבים אני ידוע כחובב שחמט. בכתבה זו בחרתי לספר על ההתפתחות והמקורות של משחק השחמט.
על פי תפיסתי, שחמט הוא אחד ממשחקי הקופסה הגדולים בעולם. במשך מאות שנים שחקני שחמט ברחבי העולם היו מהופנטים מהאתגרים שלו, והמאסטרים הגדולים שלו זכו לכבוד ככוכבי-על מסדר אחר – כוכבי-על עם מוח. אם זה מעניין אתכם המשיכו לקרוא. מילה של דחוביץ'.
כמו רבים ממשחקי הקופסה הפופולריים שלנו, כמו דמקה (דראפט) ושש-בש, השחמט מקורו מתישהו באלף הראשון לספירה, אי שם לאורך דרך המשי שהשתרעה בין אירופה, מצרים, הודו והמזרח. רוב ההיסטוריונים מתחקים אחר מקורותיו לצפון הודו או אפגניסטן אי שם בסביבות שנת 600 לספירה.
כפי שניתן לצפות, ישנה מחלוקת רבה בין היסטוריונים בשחמט הן לגבי תאריך ומקום מקורו של השחמט. בעוד שיש מי שממקמים את מקורותיו בסין, התיאוריה הנפוצה ביותר היא שגרסת השחמט שאנו מכירים התפתחה ממשחק ששוחק בצפון הודו בשם אשטפאדה. במשחק הזה השתמשו בלוח של 8×8 (כמו שלנו), אבל היו בו 4 שחקנים, והמהלכים נקבעו לפי זריקת הקוביות.
כפי שכמה היסטוריונים מציינים, המאפיינים הייחודיים של אשטפאדה, ויורשו שנקרא צ'טרנגה, היו מוטמעים עמוק בתרבות ההודית של אותה תקופה. העובדה שזה היה משחק מלחמה "בארבע ידיים" תאמה את חלוקת הארץ להרבה ממלכות. והשימוש בקוביות כדי לקבוע מהלכים היה השתקפות של חשיבות הקארמה במחשבה הדתית ההודית.
אבולוציה לשחמט מודרני
ההופעה ההדרגתית של סוגים שונים של כוחות צבא הודיים במשחק הלוח ההודי המכונה צ'טרנגה – פילים, מרכבות, פרשים וחיל רגלים – תאמה את המעבר של המשחק ממשחק "מירוץ" פשוט יחסית לזה של מלחמה מִשְׂחָק.
במשחק מרוץ שחקנים לא לוכדים או מכבים את יריביהם. אם שחקן נוחת על אותה משבצת כמו יריב, היריב פשוט יצטרך לחזור להתחלה ולהתחיל מחדש.
אבל כאשר עיקרון הלכידה או ההכחדה התקבל – כאשר החלק של היריב שנלכד מוריד מהלוח – זה כרוך בקונספט משחק אחר – "סט מחשבה" שונה. וזה היה אז רק עניין של זמן עד שיוכנסו סוגים שונים של כוחות צבאיים, בעלי סמכויות וערכים שונים.
המעבר הזה ממשחק מירוץ למשחק מלחמה חשוב. אבל אולי הצעד האבולוציוני המשמעותי ביותר – והקשה ביותר להסבר – היה ביטול הקוביות כאמצעי לקביעת מהלכים. כפי שמציין יורי אברבך, היסטוריון שחמט רוסי, זה לא היה משהו שיקרה "באופן טבעי" בהקשר הודי טהור.
כפי שהוא אומר, "כדי לשנות את משחק המלחמה ההודי לשחמט היה צורך לזרוק את הקוביות. בניגוד לשלבים הקודמים שהיו אופייניים לדרך האבולוציונית של התפתחות המשחק ולא היו מנוגדים למנהגים של האינדיאנים. האמונות הדתיות שלהם, הוויתור על הקוביות היה צעד רדיקלי, מהפכני קדימה, שלא רק שינה את המשחק עצמו אלא גם את הפילוסופיה שלו. למעשה, צעד זה פירושו נסיגה מעיקרון הקארמה – העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה ההודית. עכשיו התוצאה הייתה תלויה לחלוטין ברצון השחקנים, בבחירתם. הם הפכו לאדונים גמורים לגורלם".
לפי אברבך זה לא היה קורה ללא השפעתה של יוון על צפון הודו. השפעה זו נמתחה עד אלכסנדר מוקדון במאה ה-4 לפני הספירה והתפתחה עוד יותר בתוך מה שהיסטוריונים מכנים הממלכה ההודו-יוונית. זה היה אזור גדול הכולל חלק גדול מאפגניסטן וצפון הודו אשר נכבש על ידי הסוג היווני-בקטרי דמטריוס בשנת 180 לפני הספירה.
ממלכה זו התקיימה כ-200 שנה, שבהן עבר האזור סינתזה עמוקה של דת, תרבות, שפות וסמלים יוונים והודיים. כפי שאומרת ויקיפדיה, "נראה שהמלכים ההודו-יוון השיגו רמה של סינקרטיות תרבותית ללא מקבילה בהיסטוריה, שהשלכותיה מורגשות עד היום".
ההשפעה היוונית הורגשה במשך מאות שנים לאחר פטירת הממלכה ההודו-יוונית. לפי אברבך, השפעה יוונית זו היא ש"עזרה לאינדיאנים לעשות את הצעד האחרון להופעת השחמט". במיוחד הוא מזכיר שהיוונים הביאו איתם את משחק המלחמה petteia. למרות שזה היה משחק פשוט יותר, היו לו שתיים מהתכונות שהשחמט יקבל בסופו של דבר – שחקנים יכלו "להרוג" זה את זה, ולא היו קוביות. "זה היה השחקן עצמו שהחליט לאן ואילו חלקים צריכים לזוז. היה לו חופש בחירה מוחלט".
** שח בממלכת קושאן
סופר אחר הולך אפילו רחוק יותר בהצבת מקורות השחמט המודרני באזור אפגניסטן/צפון הודו, אבל מציב את ההתפתחות הזו הרבה יותר מוקדם משנת 600 לספירה. גרהרד יוסטן, במאמרו "שחמט – מאובן חי" טוען ששחמט מודרני הוא שילוב של מספר משחקים שונים. אנו יודעים זאת, טוען יוסטן, בגלל התכונה הייחודית לחלוטין שלו שיש שלושה סוגים שונים של דמויות:
1. חלק מרכזי בלתי ניתן לתנועה — המלך — אשר לכידתו היא מושא המשחק.
2. מספר חלקים שיכולים לבצע מהלכים ארוכים משתנים — מהלכים המכסים יותר מחלל אחד.
3. מספר חלקים שיכולים לבצע רק מהלכים קצרים — מהלכים המכסים רק חלל אחד.
יוסטן טוען שהכלים השונים הללו מקורם במשחקים שונים, והם אוחדו במה שאנו מכירים בתור שחמט מודרני. לטענתו, חלקים מסוג 1 מקורם במשחקים סיניים, חלקים מסוג 2 מקורם בטקסי חיזוי מסופוטמי – בפרט, האסטרולב הבבלי, וחלקים מסוג 3 מקורם במשחקי הגזע ההודי.
לפי יוסטן, השחמט לא התפתח במלואו בשנת 600 לספירה אלא התפתח במהלך המאתיים או שלוש המאות הראשונות של האלף הראשון – במיוחד בין 50 לספירה ל-200 לספירה. התפתחות זו התרחשה במספר מקומות – הודו, סין, ולאורך כל דרך המשי לאירופה – וכל אחד מהאזורים היה משפיע על האחרים.
אבל המקום הסביר ביותר שבו הכל התאחד היה אימפריית קושאן, היורשת בסופו של דבר של הממלכה ההודית-יוונית הישנה. זה היה אזור מרכז אסיה שהקיף חלק גדול מצפון הודו, פקיסטן ואפגניסטן.
כפי שראינו עם האימפריה ההודו-יוונית, אזור זה עמד בצומת הדרכים של אירופה, הודו והמזרח, והושפע עמוקות מהתרבות היוונית. והכי חשוב, הקושאנים היו סינרגיסטים תרבותיים, דתיים ולשוניים. הם לקחו אלמנטים מתרבויות שונות וחיבלו את האלמנטים הללו למשהו חדש ושונה.
זה, לפי יוסטן, בדיוק מה שקרה למשחק השחמט במאות המוקדמות של המילניום הראשון. זו גם הסיבה שיש לנו כל כך מעט עובדות קשות על התקופה המשפיעה הזו. כמו שהוא אומר,
"בעקבות התפוררותה ההדרגתית של אימפריית קושאן, המדינות הכובשות השכנות טענו כל אחת שהן היוצרות האינטלקטואליות של השחמט, ללא כל אזכור למפסידי הקרבות, הקושאנים… נפילתה של אימפריית קושאן עשויה להיות הסיבה העיקרית לכך שכל כך הרבה עובדות אבדו וכל כך הרבה אגדות לא ייאמן התעוררו סביב תחילתו של השחמט…"
